את האישה הזאת לא נשכח (1924-2008)
ונדה רוטנברג – (בלה אלסטר) הפכה לאגדה בעודה בחיים. בשנים 1942-45 היא הייתה הבלדרית הנועזת,
האמיצה
והאמינה ביותר בין הארגון הפולני המחתרתי שעזר ליהודים Zegota ובין הועד הלאומי היהודי.
| |
 |
|
בלה אלסטר – ונדה – נולדה בשנת 1924 בוארשה, במשפחה די מבוססת שומרת מסורת יהודית אבל גם
ספוגה בתרבות
פולנית. היא הייתה הצעירה מבין שישה האחים והאחיות. הילדה הבלונדינית היפיפייה
הייתה שונה מיתר האחים.
כשפרצה המלחמה ב1939 בלה הייתה תלמידת בית ספר תיכון יהודי פרטי. כבר בגיל צעיר צירפה אותה אחותה הגדולה
פולה לתנועה הציונית, פועלי ציון שמאל. פולה הייתה אישיות בלתי רגילה והשפעתה על הנערה המתבגרת הייתה גדולה
וחשובה. פולה הייתה מנהיגה ציונית עוד בשנות השלושים. בתקופה המלחמה, בשנת 1940, הייתה אחת מהמקימות של
הפורום
האנטי-פשיסטי יחד עם המחתרת הפולנית ובשנת 1942 הייתה ממייסדות ארגון הלוחמה היהודית
( ZOB ).
בשנת 1943 נבחרה להיות נציגה וחברה בוועד הלאומי הפולני. היא נהרגה בזמן המרד הפולני בוארשה ב 1944. לאחר שנים רבות קיבלה פולה אלסטר עטור גבורה מהממשלה הפולנית. |
כבר בתחילת המלחמה ב - 1939 איבד אבי המשפחה את מקום עבודתו ומצב המשפחה הלך ורע. הם התפרנסו ממכירת
בגדים ודברי ערך בשוק השחור. לאחר סגירת הגטו הותרה היציאה ממנו רק לבעלי אישור. כאשר הנהגת
הגטו קיבלה
אישור ל-30 בני נוער ליציאה מהגטו למטרות עבודה בצד הפולני, בלה (ונדה) הייתה בין אלה שנבחרו. הודות לחזותה
הסלאבית-ארית לא נתקלה בבעיות. בני הנוער עסקו בגידול ירקות בבית הקברות היהודי ובשוק
השחור יחד עם קבוצות
פולנים. באחד הימים נתפסו שתי הקבוצות על ידי הגרמנים. הפולנים הופרדו מהיהודים
ושוחררו. ונדה נשלחה לקבוצת
הפולנים ורק לאחר התנגדותה העזה הוחזרה לקבוצת היהודים שאותם הובילו
הגרמנים לבנין צמוד לאומשלאגפלץ.
הודות לתושייתה ואומץ ליבה נמלטה בלה מהמקום עם מספר חברים. בשנת 1942 ונדה נבחרה על ידי המחתרת היהודית
לשמש כבלדרית בינם לבין המחתרת הפולנית. היא הייתה חברה בארגון לוחמה יהודית ותפקידה היה
העברת נשק, בעיקר
אקדחים, רימוני יד ועוד. בתקופה זו קיבלה את שמה המחתרתי "ונדה" שאותו שמרה עד מותה.
הנערה היפה והתמירה, בעלת העיניים הכחולות ושתי צמות בלונדיניות נראתה כפולניה טיפוסית. חזותה והשפה הפולנית
המצוינת שבפיה גרמו לה תחושת בטחון ואפשרו לה להסתובב ברחובות ווארשה בחופשיות ללא פחד.
היו אלה שנים של רדיפת יהודים על ידי מלשינים, שוטרים פולנים וגרמנים.
ב-10 באפריל 1943 עזבה ונדה סופית את הגטו והחלה בפעילותה החשובה והמסוכנת. היא הייתה המקשרת בין
עמנואל רינגלבלום, ההיסטוריון הידוע מגטו ורשה לבין אדולף-אברהם ברמן ואשתו בתיה, היהודים הבולטים שפעלו
מחוץ לגטו. א. ברמן היה יושב ראש הועד היהודי ושיתף פעולה עם המחתרת הפולנית "זגוטה". ונדה הייתה מעבירה
מסמכים, תעודות וניירות שונים שכתב עמנואל רינגלבלום אל א. ברמן. היא סיפקה תעודות מזויפות וכספים ליהודים
שנמלטו מהגטו, דאגה למקום מגורים עבורם, או מקום מסתור. לא פעם הייתה צריכה להעביר אנשים ממקום
ש"נשרף"
למקום אחר. היא ערבה להם אישית מתוקף היותה פולניה כשרה. בשל אישיותה הקורנת אמינות וחוש ההומור קשרה
קשרי ידידות עם פולנים שסייעו לה במשימתה גם אם לא תמיד ידעו את כל האמת עליה. בין הפולנים שהתיידדה
עמם הייתה אירנה סנדלר, הפולנייה האצילית שהייתה חברה בז'גוטה. אירנה סנדלר, שהוציאה מהגטו כאלפיים
ויותר ילדים, קיבלה מדליה ושתלה עץ כחסידת אומות העולם.
ונדה עבדה עם יוסף זימיאן (מחבר הספר מוכרי הסיגריות) וטיפלה בילדים שהסתובבו ברחובות, והתפרנסו ממכירת סיגריות או
מקבוץ נדיבות. היא דאגה למקום לינה עבור הילדים האלה, התחננה אצל פולניות זקנות שתחזקנה את הקטנים שביניהם.
עמנואל רינגלבלום, שכתב את יומני הגטו, הביע את דעתו על ונדה וחברותיה הקשריות באחד ממכתביו:
"בנות אמיצות, גיבורות אמיתיות שיום-יום מסכנות את עצמן וצפויות למות".
אדולף אברהם ובתיה ברמן, שונדה עבדה ישירות איתם, כתבו בספר הזיכרונות שלהם:
"ונדה הייתה הנועזת, האחראית והזהירה ביותר. היא הייתה פעילת מחתרת למופת"
פרופ' ישראל גוטמן טוען שתרומתה של ונדה להמשך עבודתו של עמנואל רינגלבלום ובהעברת המסמכים הייתה חשובה ביותר.
המלחמה הסתיימה. מכל משפחתה רק אח אחד שרד. היא נסעה ללודז' ופגשה את חברי תנועת פועלי ציון. יחד עם כמה חברים
ייסדה קיבוץ לבני נוער אשר נשארו בודדים. היא החלה לימודי רפואה באוניברסיטת לודז', אבל לאחר שהכירה את יוסף רוטנברג
והזוג נישא, החליטו השניים לעלות ארצה (ב 1950). בארץ יוסף רוטנברג הקים הוצאת ספרים וספריה ע"ש י.ל.פרץ בשפה היידיש,
והיה מנהלו. ונדה, שהפסיקה את לימודי הרפואה, החלה בלימודי הוראה בסמינר הקיבוצים.
בשנת 1953 נולד בנם נחי. יוסף רוטנברג נפטר ב-1960 וונדה נשארה אלמנה עד מותה.
ונדה רוטנברג עבדה 37 שנים כמורה בקרית שלום, בבית הספר "גבעת שלום". היא הייתה מחנכת ומורה להיסטוריה, גיאוגרפיה
ועברית, כמו כן הכניסה לימודי השואה לתכנית לימודים.
פעילותה הציבורית להנצחת השואה הייתה עצומה. כבר בשנות ה-50 הייתה בין מייסדי ועד קורצ'אק הראשון ומאז, כל השנים,
הייתה פעילה בהנהלת אגודת קורצ'אק בישראל.
הייתה פעילה בהנהלת הקרן לעידוד עבודות בנושא השואה בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות.
הייתה ממייסדי ארגון יוצאי ורשה בישראל ושנים רבות יושבת ראש של הארגון.
חברה בוועד המרכזי של ארגון יוצאי פולין וחברה במועצת "יד ושם".
מאז החלו הביקורים של תלמידי בתי ספר תיכוניים בפולין ובמחנות השמדה, ונדה הייתה מלווה קבוצות אלו של
בני נוער ומרצה
על השואה. כנואמת מחוננת הייתה מבוקשת להשתתף במרבית הטקסים לזיכרון השואה.
ב-1993 לרגל 50 שנה למרד גטו וורשה, הוזמנה ונדה רוטנברג על ידי ראש הממשלה, מר יצחק רבין, להצטרף ולהשתתף
בעצרת הזיכרון בפולין.
ונדה רוטנברג לא עזבה את קריית שלום. לאחר פרישתה מהוראה ניהלה עוד מספר שנים את הספרייה השכונתית.
ונדה הייתה בעלת אישיות מיוחדת ומרשימה, חזקה ואמיצה, הייתה נאמנה לכל תפקידיה הרבים והחשובים.
לא נשכח את האישה הזאת.
הלינה אשכנזי-אנגלהרד - יושבת ראש ארגון יוצאי וארשה בישראל
