שמואל  וילנברג    -  לזכרו                                                                        

לעדה לובלצ'יק-וילנברג – חברתי היקרה

היה לי ידיד  - והוא איננו.
היה לי חבר  - ואיננו.
והיה איש ואדם והוא ישנו, כי הדמות הזאת לא נעלמת, היא גדולה וכובשת ותיזכר כדמות של גיבור ולוחם בתקופה מלאת דם אנושי ומוות אכזרי.
שמואל וילנברג (יגו – כינוי) ניצח את המוות פעמים רבות, ניצח את אכזריותם של הגרמנים  הודות לאומץ ליבו, עוז נפשו ורוחו ותעוזה בלתי רגילה, מדהימה.
טרבלינקה – מחנה השמדה ומוות מהקשים והגרועים ביותר. הוא היה שם. 
כיצד אפשר להיות בטרבלינקה ולהשאר שפוי והעיקר – לשרוד?
כיצד אפשר להשתתף  במרד שהוא על קצה הטירוף? 
כי אין ברירה אחרת אלא לברוח מציפורני הרוצחים  או למות.
הוא בחר בחיים והצליח והמשיך להלחם נגד הרוע.
התנדב למחתרת הפולנית וגם השתתף במרד הפולנים נגד הנאצים, הגרמנים.  המרד נכשל אבל שמואל אם כי פצוע קלות, לא ויתר.   מיד עם כניסתו של הצבא הפולני (והרוסי)  התגייס לצבא הפולני, עבר קורס קצינים והמשיך להלחם כקצין פולני.
המלחמה תמה ושמואל המשיך בזירה שונה, כיהודי וכציוני.
הוא התנדב להעביר יהודים  מפולין בדרך בלתי לגלית (עליה ב')  לאיטליה. הוא הוביל דרך הקארפטים ודרכים שונות ומשונות עד לאיטליה. 
כאן, קיבל הודעה משגרירות פולין שאביו נפטר ואימו נשארה לבד, בודדה.  שמואל חזר לפולין לאימו.

השנה 1946 . ישבתי בחדרי, במזכירות התנועה הציונית – "יחוד" -  כאשר נכנס לחדרי  קצין פולני יפה התואר. "שמי סמק" – אמר והתיישב בחדר.
דיבורו היה נמרץ והסביר לי שהוא אוסף עכשיו אנשים כדי להעביר אותם – לאיטליה – ומשם כבר ידאגו להם כיצד להגיע לארץ ישראל.  במשך שבועיים, שלושה ואף יותר היה מגיע למזכירות התנועה, לחדרי.  וקרה שעדה (קרישיה – כפי שקראנו לה) באה לאסוף אותי הביתה  כי היא גרה אצלי באותה תקופה וחיפשה דירה למשפחתה.
קרישיה הייתה נערה צעירה כבת 16-17 , תלמידת גימנסיה, חיננית ויפה ומאד אנרגטית.
היא פנתה לקצין באומרה: אני מחפשת דירה. אולי אתה יודע על איזה דירה? "  
כן – אמר סמק, יש לי דירה, אבל את צריכה להתחתן איתי. 
שתינו צחקנו כמו מבדיחה טובה.
לא ידענו אז שהמילים האלו תהפכו למציאות בכל משמעותן ועדה תהיה בת זוגו המסורה והאוהבת במשך קרוב ל-70 שנה.